|| #5 || למה? כובע*

======

לבית שלי

שלוש פינות

שלוש פינות 

לבית שלי

לולא היו לו

שלוש פינות

לא היה זה הבית שלי
.

=======

1 פינת קפה

כשהייתי צריכה לספר בסדנת ההום סטיילינג (המומלצת ביותר אגב) מהי הפינה האהובה עלי בבית, היא קפצה והופיעה בפני ומיד – פינת הקפה שלי. לא בדיוק פינה, זה יותר מידרון. מדרגות.
זה המקום שבו אני הכי אוהבת לשבת עם הקפה של הבוקר, לקרוא עיתון, לארח חברה, או להכין שיעורי בית עם אביגיל - תמיד בערב ותמיד מאוחר מדי - תוך כדי שהסלט מסתלט ליד. מן פינה שלא התכוונה להיות כזו. אולי המדרגות מתפקדות אצלנו כמו שה"אי" מתפקד במטבח הישראלי הטיפוסי. נון-שלנט שהחיים מסתובבים סביבו בחן.

2 פינת עבודה

הקיום היומיומי, השיגרה, עבודת החיים... זה לא רק ערימות הכביסה הסיזיפיות שלא מפסיקות להיערם בזמן שהקודמות מתכבסות, במן מעגל אינסופי. זה גם הסיבוב הזה של התוף, מסתובב-מסתובב-מסתובב הלוך וסבוב, בלי לנשום, בלי לזייף, עושה את העבודה, צייתן.

זה לבן?

זה צבעוני?

זה לבן?

זה צבעוני?

זה צבעוני.

זה אפור. אפור!!!

עבודת החיים הזו זה אפור אחד גדול. איך אני מסתדרת איתה, ואיך הייתי מסתדרת בלעדיה...

אני זוכרת את הפעם הראשונה שכיבסתי בגדים של חנוך, או של הילדים. היה בזה משהו נורא מרגש. החידוש התחבר לריח הרענן של הבגדים הנקיים. לגדלים המוזרים האלו שהם לא שלי, שאני עומדת ומקפלת. בחיי - פעם זה היה צבעוני...

3 פינת איפור

אין לי איפור. יש לי כמה תכשיטים אבל איפור לא.

כשהייתי ילדה איפור היה משאת נפש, הבטחה של העתיד אלי. יהיה לי.... ואני אהיה....
היו לי כמה כאלו הבטחות, ועכשיו נראה שהתכשיטים שבתוך קופסת האחסון מאיקאה שבתוך המגירה של איקאה שבתוך הבית שלי, זה מה שנשאר מכל ההבטחות האלו.

מבחינת אביגיל ההבטחה הזו עדיין קיימת, והיא מרבה להשתעשע בה. זו פינת הקסמים שלה (האמת שכל הלקים פה נקנו בשבילה). היא יכולה לחטט פה שעות, לדמיין לעצמה, ולהבטיח לעצמה את ההבטחות שלה.

=====

3 פינות לבית שלי.
וכמה לבית שלך?

=====

 *  אז למה באמת? ככה שאלתי את עצמי בעיצומה של כתיבה.. זה התחיל מתרגיל קטן על הדרך שקיבלתי מגלית שול, שדרכו חזרה אלי שמחת הכתיבה, ככה התגנבה לה מהדלת האחורית. ומפה לשם נכתב לו פוסט. ואז חשבתי – למה לא בעצם. ויהי פוסט. 

אילת

אקלקטיביסטית || #4 || לפתוח

הדלת שלנו

זה השלט שעל הדלת, והוא איתנו מאז שאנחנו היה רק חנוך. 

==

בעצם זו גלויה בשחור-לבן שחנוך קיבל והפך אותה לשלט על הדלת השחורה של הדירה שלו כשרק הכרנו. 
דלת שחורה, כמה דפיקות לב היו לי כשהייתי ניצבת מולך... הנער עם מסיכת הצלילה שמקפץ שם בבריכה של אגם יכול להעיד.
אחרי מילניום וחצי של ביחד, הבאתי את המברשת שיניים שלי לדירה שלו, ואחרי נצח – הוספתי את השם שלי לשלט, בין חנוך לבין הפסל של אגם.
כשיאיר הצטרף, עוד היה על השלט טיפה מקום בשבילו.
אבל עם אביגיל, היינו צריכים כבר להוסיף מדבקה לבנה כדי שהיא תוכל להצטופף איתנו שמה.
ועוד כשהיא באה עם כזה שם ארוך.

מתישהו גם עברנו דירה ועכשיו יש לנו דלת לבנה.
אז הנה אנחנו ארבעתנו, וגם הוא, עם המסיכת צלילה בתוך הפסל של אגם, שליד הבית שלנו.
מי שמגיע אלינו - ישר יודע שאנחנו כאן.

====

דרך החלון

משב רוח 
רדיו מנגן
נביחות כלב
אוטו גלידה (עכשיו? אוטו גלידה? מנגינת ילדותי!!!)
אוטו סתם
אווירה
שיחת רחוב
ציפורים מצייצות
ציפורים הומות
ציפורים שורקות
ילדים שחוזרים
יומיום
שיגרה של קיץ.

דרך החלון עוברים אלי המון דברים שלא יכולים להכנס בדלת.

====

גם אני יכולה להכנס דרך החלון.

תפתחו חלון!! כשאלך ברחוב, אזמין את עצמי אליכם הביתה דרך החלון, ולא דרך הדלת. ככה לפעמים אני מעדיפה אפילו. המבט מציץ. אתם לא יודעים שאני כאן בחוץ, אבל הי - אני יודעת שאתם שם בפנים!
זה מפגש שאין בו צורך במלים, מספיק לראות את האורות, את הוילון, הספריה, הכלים שהשארתם על השלחן. אתם לא תאמינו כמה אפשר לדעת עליכם רק מהצצה חטופה. ככה סתם, בהליכה ברחוב. 

==

כן

השנה אני לומדת לעשות "כן" עם הראש, לומדת להגיד "כן". ממש כמו גיבור ילדותי נדי. 
כי פתאום הבנתי ש"כן"- זה סוג של דלת שנפתחת. של כניסה. 
תראו אותי - מדברת קלישאות.

==

אחד ה"כנים" היותר משמעותיים היה להירשם לפרלמנט. 
אני זוכרת שתוך כדי שיטוט חסר תכלית בספירה קראתי פוסט של הביתה. תמר לביא ציינה שם שהיא מרצה במפגש הראשון של הפרלמנט של יונית צוק - וצירפה לינק.
ואז אני - לוחצת על הלינק, מחפשת עוד פרטים, מסתייגת אבל רוצה, מסתקרנת, וסוגרת. 
כי השתגעתי? 
כי חשבתי: בלוג? מה בלוג? 
וחשבתי: אז בלוג - כמה מסוכן זה כבר יכול להיות לי. 
וכששאלתי את שלומית מקיקימון אם היא בעניין אז היא צחקה "בטח!" שכזה...
ואמרתי "כן".

==

ואז, אחרי ה"כן" הזה, פתאום יש עוד הרבה "כן" שצצים, דלתות שנפתחות. חלקן בהיסוס, חלקן בעוצמה.
כי להתחיל לכתוב זה "כן", 
ללחוץ על פרסם זה "כן", 
להגיב זה "כן וכן", 
ולהפגש פנים אל פנים זה ממש "כן"..

כמו עליסה בארץ הפלאות כשנופלת למערה של השפן - ככה אני מרגישה, כשאני פותחת דלת, כשאני אומרת "כן". "כן" לסקרנות, "כן" להעזה, "כן" אל הלא מוכר והלא ידוע. אני נופלת לתוך המנהרה, הכל חולף מהר מאוד, אין לי שליטה על כלום, אז אני קצת מפטפטת עם עצמי בדרך כדי להירגע ו........................

==

לסיום – תזכורת קטנה לסופ"ש המתקרב

כניסה. הצצה. השראה. ביקור. גבול. העזה. חשיפה. סקרנות. תשוקה

כל אלו ועוד - באירוע בתים מבפנים בת"א בסופ"ש הקרוב. 
תבואו, תיכנסו, יהיו שם המון בתים פתוחים, עם דלתות פתוחות – תענוג!

==

מוזר, דוקא כשכתבתי על הדלת שלנו, בחרתי תמונה בה הדלת שלנו סגורה

אקלקטיביסטית || #3 || עת לגדול

העץ

רציתי שיהיה לנו גם עץ בגינה. עץ הדר, עם ריחות של פריחה שאלוהים-איך-חשבת-על-הריח-הזה. היו חילוקי דעות לכאן ולכאן, לבסוף הוסכם על עץ. ואפילו הכנו לו מקום (בתמונה).
ויום אחד נסענו להביא אותו הביתה. חנוך העביר אותו למקום שלו אחרי כמה ימים. 

הנה הוא מקבל מים בפעם הראשונה:

וכשהסתכלתי על החבק הלבן שלו:

נזכרתי באלו – הצמידים הכי יפים שהיו לנו אי פעם: 

כמה זמן עבר מאז.. וכמה זמן יקח עד שהגור-עץ שלנו יגדל, וידע להיות עץ לימון. ועוד בעיר! 

==

נזכרתי שראיתי פעם את הסרט El sol del membrillo, סרט ספרדי ועם הצייר Antonio López García שמתעד תהליך של ציור עץ החבושים שאצלו בגינה. סרט נהדר ומאוד מאוד מ-א-ו-ד איטי על הזמן שלוקח לעץ. הזמן שלוקח לציור.

==

אנשים

יש דברים שטוב להם שיקרו לאט. 
למשל, איך שאנחנו לומדים לכתוב, או חשבון, 
או בכלל – איך  אנחנו גדלים ונהיים אנשים.
את זה אנחנו אף פעם לא מפסיקים ללמוד. 
וזה בסדר שזה קורה לאט. 
מוזמנים לבלוג כי חייב לצאת מזה משהו טוב של כרינה ובר, 
ולקרוא דברים מופלאים על שינויים וטרנספורמציות שאנחנו עוברים.

==

התמונה לא ברורה כל כך – אבל אלו מדי הגובה שאבא שלי, סבא של יאיר, אביגיל ותלמה הכין להם. כדי שכולם יוכלו לדעת כמה הם גדלו מהפעם הקודמת!

==

הבית

גם לבית לוקח זמן לגדול, להיבנות, להרגיש בבית.
החפצים שלנו מגיעים מכל מיני מקומות, מכל מיני זמנים וגילויים. חלקם עברו כבר פיסת חיים איתנו, חלקם – היו להם חיים משל עצמם והם החליטו להצטרף אלינו.

הינה כאן - הכלב הגיע אלינו מסבא של חנוך, הוא יושב על שולחן זכוכית שאנחנו ייצרנו, ושומר על כד פרחים שהבאנו מרומא, ומאחוריו ציור בשחור ולבן שיאיר צייר. ככה לכל חפץ לוקח זמן למצוא את מקומו בינינו. ועם הזמן הבית נהיה הרמוני, אורגני, הדברים ארוגים זה בזה. כך נוצרת המוכרות האינטימית. ולהכנס הביתה שלנו, זה כמו לקרוא סיפור, שלנו.

==

זה בית בעיני, הדברים קורים בו לאט. לכל זמן, ועת לכל חפץ. כפשוטו.

==

לסיום – משהו שגדלתי עליו

אם אני מדברת על לגדול, זה נותן לי תירוץ לכתוב על הבלוג הנפלא של אורית גידלי. 
התירוץ לא רק בגלל השם, אלא גם בגלל שבאמת משם אני מנסה לגדול - זה הבלוג הראשון שגילה לי איך נהיים קוראים של בלוג. זו היתה תחושה של גילוי, כאילו קיבלתי מתנה. אני אפילו לא זוכרת איך הגעתי אליו, אבל– תודה! תודה! 
אורית גידלי, משוררת נפלאה, חכמה עד בלי די, אחת המצחיקות ונדיבה בפשטות שמעוררת בי כל פעם התפעמות מחדש. מוזמנים.

אקלקטיביסטית || 2 # || הצד השני

רקמה, פנים.

רקמתי רקמה. מאוד נהניתי - מי שאוהב מלאכות מכיר את הסיפוק השקט הזה של הרבה שטחים שמתמלאים, הרבה קיטש, הרבה נחליף-חוטים-לפי-הוראות-היצרן-בסין.

תוך כדי עבודה הסתכלתי על הצד השני –

ושם, ממש באותו הזמן, נרקם משהו שונה, הרבה פחות ברור, הרבה יותר מטושטש, יותר חולמני ומעורפל. החוטים נראים כמו דמעות. נרקמת לה הבעה.

זה לא היה כתוב בהוראות היצרן.

==

זו עובדה, שלדברים שמסביבנו יש גם צד שני.

הצד השני זה הצד שאנחנו לא רואים בדרך כלל.

כמו שהצד השני של היום הוא הלילה.

הצד השני של הדברים שלנו הוא החלומות שלהם.

==

ריבועים של קווילט.

קניתי מקת'י ריבועים של קווילט, כאלו שהם דומים, עם גיאומטריה דומה, אבל אחרים. הם היו אמורים כנראה להתחבר למעשה טלאים גדול, אבל מישהי עצרה בנקודה הזו. ועכשיו אפשר לראות אל תוך התהליך, אל הצד השני של הקווילט. אל התפרים, אחד אחד (נתפר ביד!), אל נייר העיתון שנגזר בהקפדה ממש כמו הבד עצמו, וכל תפקידו הוא להחזיק את הבד שיהיה יציב.

לצד השני – יש לו סיפור משלו. אני לא חושבת שתופרת הקווילט התכוונה לספר את הסיפור הזה למישהו, אבל הנה - זה ממש כאן, מהצד השני.

למשל, שבבית שלה כנראה קראו המון קומיקס. למשל, בין עיתוני הקומיקס גיליתי גם גזיר עיתון שכתובה עליו השנה, שנת 39. כל זה היה אי שם בארה"ב, בתקופה שנקראת “The Great Depression”. בלי וויסקי, בלי כסף לבדים חדשים אבל עם המון יצירתיות וכוח של נשים שעשו פלאים עם כל מה שהיה להן בהישג ידן. על הקווילטים מהתקופה המיוחדת הזו אפשר לקרוא כאן וכאן.

==

סיפורים בכלים

החלטתי להעיף מבט גם בקערות האלו, בסיפורים שהן יכולות לספר לי.

הכלי האהוב עלי ביותר הוא זה שיאיר הכין בשיעור קרמיקה. הוא מזכיר לי אוהל של קרקס, והגמלוניות שלו עומדת בסתירה לקלילות של לוליני הקרקס! יאיר כתב את שמו בצד השני, הנסתר של הכלי. ותמיד כשאני רואה את השם שלו אני נזכרת ב"אמא תראי מה עשיתי בשיעור קרמיקה" החמוד שלו.

את קערת הכסף השטוחה קיבלתי בירושה מסבתא שלי. ואני לא יודעת מה משמעות ראשי התיבות שבצדה השני, אבל הם יפים. אני חושבת שבין שני ה R  יש H.

וקערת הקרמיקה אילמת מבחינתי. יש עליה לוגו מעניין של חברה פורטוגלית שלא הצלחתי למצוא עליה דבר.

ולבסוף - את הקערה הזו קיבלנו במתנה מהשכן שלנו, נעמן. כעת, מה שבאמת חשוב בקערה הזו הוא הצד השני שלה. אם לא היה כתוב שם נעמן, אז גורלה היה שונה. כי נעמן - אוסף כלים של "נעמן". אולי הם מספרים לו משהו על עצמו? אבל זה כבר שייך לנושא אחר לגמרי - "האוסף"....

==

תובנה לסיום

הכי כיף זה כשהתובנות באות מכיוון לא צפוי. שישי בבוקר, שיעור בסטודיו סי. המדריכה אומרת לנו כמה חשוב לחזק את שרירי הגב, "כי הגב הרי זה הצד השני שלנו!!"

אז קבלו באהבה, כמה תרגילים פשוטים לחיזוק הצד השני שלנו...

אקלקטיביסטית || 1 # || הבלאגן

==

הכל מתחיל מבלאגן גדול.

אני גם יודעת על מה לכתוב - וגם לא,

גם יודעת מי יקרא - וגם לא ממש,

ויש לי המון ואין לי כלום.

טוב אז אני יושבת.

טוב אז אני קמה.

טוב אז אני לקחתי יום חופש.

טוב אז אני חייבת להתחיל.

טוב.

==

אני אילת, במקצועי ארטית – מעצבת גרפית, בתשוקתי אני אוהבת חפצים. מה זה תשוקה, ממש צ'וקה.

מה זה אוהבת? מסתכלת, סופגת, בלוגים, אתרים, חנויות, בתים-של-אחרים-דרך-החלון-בצעידות-ערב, מגזינים, גוזרת, גוזמת, שומרת, אוספת, חולמת

דברים. כל מיני דברים.

ואז מסדרת לי ביחד ככה, וביחד אחרת, למשל קערית צהוב חלמון מכרתים על שולחן קפה רטרו עם אגוזי פקאן מהכפר, או הבד הזה - פעם הוא וילון ופעם הוא תמונה ליד הספרים ממקמת כאן ושם והפוך.

פעם, כשהייתי קטנה, ידעתי שאני סתם בלגאניסטית. היום אני גדולה ועדיין יודעת שאני בלגניסטית

אבל היי, לפחות בסטייל. סגנון. סגנון עם שם. סגנון אקלקטי.

==

הפרקטיקה של האקלקטיקה אצלי זה מצב רוח, או כמו שציינתי לעיל - צ'וקה.

אז אני אילת, אקלקטיביסטית, וזה הולך להיות הבלוג שלי, המקום שלי. הבלאגן שלי.

א ק ל ק ט י ב י ס ט י ת.

 ==

כשאני חושבת על זה, אולי זה לא כל כך רע להתחיל מבלאגן. 
למשל - הנה בתחילת הפוסט הראיתי את החדר של אביגיל, והוא תמיד מתחיל בבלאגן.

ואז מתוך הבלאגן, אביגיל משחקת, בונה עולמות. 

מה המשמעות שיש לדברים? איזה תפקיד יש להם? מי חשוב? מי אהוב? מי גדול? מי קטן?

אביגיל יודעת. ומה שהיא לא יודעת, מקבל משמעות תוך כדי בנייה. 
אחרי ההתחלה.

==

והשראה לסיום

הבלוג tumbler הזה thingsorganizedneatly עושה יופי מכל העניין של סדר.
זהירות, ממכר!