הדלת שלנו
זה השלט שעל הדלת, והוא איתנו מאז שאנחנו היה רק חנוך.
==
בעצם זו גלויה בשחור-לבן שחנוך קיבל והפך אותה לשלט על הדלת השחורה של הדירה שלו כשרק הכרנו.
דלת שחורה, כמה דפיקות לב היו לי כשהייתי ניצבת מולך... הנער עם מסיכת הצלילה שמקפץ שם בבריכה של אגם יכול להעיד.
אחרי מילניום וחצי של ביחד, הבאתי את המברשת שיניים שלי לדירה שלו, ואחרי נצח – הוספתי את השם שלי לשלט, בין חנוך לבין הפסל של אגם.
כשיאיר הצטרף, עוד היה על השלט טיפה מקום בשבילו.
אבל עם אביגיל, היינו צריכים כבר להוסיף מדבקה לבנה כדי שהיא תוכל להצטופף איתנו שמה.
ועוד כשהיא באה עם כזה שם ארוך.
מתישהו גם עברנו דירה ועכשיו יש לנו דלת לבנה.
אז הנה אנחנו ארבעתנו, וגם הוא, עם המסיכת צלילה בתוך הפסל של אגם, שליד הבית שלנו.
מי שמגיע אלינו - ישר יודע שאנחנו כאן.
====
דרך החלון
משב רוח
רדיו מנגן
נביחות כלב
אוטו גלידה (עכשיו? אוטו גלידה? מנגינת ילדותי!!!)
אוטו סתם
אווירה
שיחת רחוב
ציפורים מצייצות
ציפורים הומות
ציפורים שורקות
ילדים שחוזרים
יומיום
שיגרה של קיץ.
דרך החלון עוברים אלי המון דברים שלא יכולים להכנס בדלת.
====
גם אני יכולה להכנס דרך החלון.
תפתחו חלון!! כשאלך ברחוב, אזמין את עצמי אליכם הביתה דרך החלון, ולא דרך הדלת. ככה לפעמים אני מעדיפה אפילו. המבט מציץ. אתם לא יודעים שאני כאן בחוץ, אבל הי - אני יודעת שאתם שם בפנים!
זה מפגש שאין בו צורך במלים, מספיק לראות את האורות, את הוילון, הספריה, הכלים שהשארתם על השלחן. אתם לא תאמינו כמה אפשר לדעת עליכם רק מהצצה חטופה. ככה סתם, בהליכה ברחוב.
זה מפגש שאין בו צורך במלים, מספיק לראות את האורות, את הוילון, הספריה, הכלים שהשארתם על השלחן. אתם לא תאמינו כמה אפשר לדעת עליכם רק מהצצה חטופה. ככה סתם, בהליכה ברחוב.
==
כן
השנה אני לומדת לעשות "כן" עם הראש, לומדת להגיד "כן". ממש כמו גיבור ילדותי נדי.
כי פתאום הבנתי ש"כן"- זה סוג של דלת שנפתחת. של כניסה.
תראו אותי - מדברת קלישאות.
==
אחד ה"כנים" היותר משמעותיים היה להירשם לפרלמנט.
אני זוכרת שתוך כדי שיטוט חסר תכלית בספירה קראתי פוסט של הביתה. תמר לביא ציינה שם שהיא מרצה במפגש הראשון של הפרלמנט של יונית צוק - וצירפה לינק.
ואז אני - לוחצת על הלינק, מחפשת עוד פרטים, מסתייגת אבל רוצה, מסתקרנת, וסוגרת.
כי השתגעתי?
כי חשבתי: בלוג? מה בלוג?
וחשבתי: אז בלוג - כמה מסוכן זה כבר יכול להיות לי.
וכששאלתי את שלומית מקיקימון אם היא בעניין אז היא צחקה "בטח!" שכזה...
ואמרתי "כן".
==
ואז, אחרי ה"כן" הזה, פתאום יש עוד הרבה "כן" שצצים, דלתות שנפתחות. חלקן בהיסוס, חלקן בעוצמה.
כי להתחיל לכתוב זה "כן",
ללחוץ על פרסם זה "כן",
להגיב זה "כן וכן",
ולהפגש פנים אל פנים זה ממש "כן"..
כמו עליסה בארץ הפלאות כשנופלת למערה של השפן - ככה אני מרגישה, כשאני פותחת דלת, כשאני אומרת "כן". "כן" לסקרנות, "כן" להעזה, "כן" אל הלא מוכר והלא ידוע. אני נופלת לתוך המנהרה, הכל חולף מהר מאוד, אין לי שליטה על כלום, אז אני קצת מפטפטת עם עצמי בדרך כדי להירגע ו........................
==
לסיום – תזכורת קטנה לסופ"ש המתקרב
כניסה. הצצה. השראה. ביקור. גבול. העזה. חשיפה. סקרנות. תשוקה
כל אלו ועוד - באירוע בתים מבפנים בת"א בסופ"ש הקרוב.
תבואו, תיכנסו, יהיו שם המון בתים פתוחים, עם דלתות פתוחות – תענוג!
==
מוזר, דוקא כשכתבתי על הדלת שלנו, בחרתי תמונה בה הדלת שלנו סגורה
אילת, אני כל כך נהנית לקרוא אותך. מרגישה כאילו אני קוראת ספר טוב שמתחשק לי להמשיך ולקרוא בו. גם אני אוהבת להציץ לחלונות מוארים, סקרנית לגלות איך אחרים חיים...מאד שמחה שאמרת כן לבלוג וכעת כולנו זוכים לטעום מפרי עמלך.
השבמחקאיילת, פוסט מרגש כל כך.בהרגשה שלי השארת חלון פתוח ויכולתי להציץ לתוכך,הוזמנתי להיכנס פנימה ולשוטת בתוכך.
השבמחקהכתיבה שלך מקסימה, יש בה המון רוך, עדינות, נגיעות קטנות שמשאירות זכרון לעוד.
היי, יצא לך יפיפה !
השבמחקאיזו הפתעה נעימה ומרחיבה את הלב. לחלוטין הבלוג שלי לימד אותי להגיד כן. כן. כן. וגם אני מציצה לחלונות של בתים, זה הכי מעניין בעולם, וגיליתי שאם הולכים מהר ליד גדר עם חריצים, אפשר לראות הרבה יותר טוב מה יש בתוכו, מאשר אם עומדים מולה, כי אז לא רואים כלום. זאת התנועה של החיים כנראה. כל הזמן בתנועה לומדים דברים. והנה אני לומדת אותך, ואני נפעמת. ומודה
השבמחק